"אלף דרכים מחטיאות את המטרה, ורק דרך אחת קולעת אליה".
 אריסטו, "אתיקה"

"השומר אחי אנוכי", שואל קין את אלוהים, ומשקר לבוראו במצח נחושה רגעים ספורים אחרי שרוצץ בשדה את גולגולת אחיו. וכך, כבר בפרק ד' בספר המתאר את ראשית קיומו של עולם שבו חיים ארבעה בני אדם בלבד, מופיע השקר האנושי הראשון. זהו שקר בלתי מוצלח בעליל, מכיוון שהוא נאמר לאל היודע היטב את האמת ואינו נזקק להודאתו של קין כדי להבין מה התרחש.

זהו השקר האנושי הראשון, אבל לא השקר הראשון. כבר בפרק ב' מלמד אלוהים עצמו את אדם וחוה כי אסור לאכול מפרי עץ הדעת. אכילתו, הוא אומר, תביא למותם המיידי. אלוהים משקר, והנחש חושף את השקר: פרי עץ הדעת אולי מסוכן, אבל הוא לא יגרום למות האדם. השקר הראשון בתנ"ך הוא, אם כן, שקר אלוהי.

קין יודע שרצח את הבל, אבל מספר לאל סיפור שונה. אלוהים יודע מה הסיכונים שטמונים בפרי עץ הדעת - לולא ידע לא היו דבריו מוגדרים כשקר, אלא לכל היותר כסוג של השערה או בדיון שעשויים להתברר כטעות - אבל מספר לאדם סיפור שונה. אלוהים בוחר, משיקוליו שלו, לשקר על אף שהוא מודע לאמת.

ידיעת האמת היא תנאי הכרחי לאמירת שקר. הפוליגרף, מכונת האמת, מבוסס על עיקרון זה. אף אם תשובותיו של הנבדק לא נכונות, הוא יכול להטעות את המכשיר ולהיחשב לדובר אמת – בתנאי שהוא אינו מודע לעובדה שהוא משקר. המכשיר מאתר את אי-ההתאמה בין הידיעה הפנימית שלו לבין מה שהוא מספר. הוא איננו חושף את העובדות האמיתיות כפי שהתרחשו, נניח, בזירת הפשע.

"אלת האמת", ג'ולס ג'וזף לפבר, 1870 / ויקישיתוף

שלוש הדתות המונותיאיסטיות התפארו בידיעת האמת המוחלטת. כל אחת מהן מציגה את  גרסתה על טיבו של העולם, מהותו של האדם וספר החוקים שיצר האל עבור ברואיו. אמת זו כתובה בספרי הקודש, כמו גם בספר הטבע, וכל שנותר לו לאדם הוא לפרשה ולהבינה ככל הניתן, באמצעות שליחי האל עלי אדמות ובמסגרת שכלו והכרתו.

כאשר ניטשה הכריז כי "אלוהים מת" סופית, נדמה היה כי האמת מתה יחד איתו. תהליך החילון  שעבר על אירופה העמיד את בני האדם במרכז, כשהם אחראים בלעדית על הגדרת האמת ועל ערכי המוסר. תפקיד זה נראה בלתי אפשרי. התחושה הייתה שכנראה קיימת אמת אחת ומוחלטת, אלא שבלי נוכחות אלוהית לצידנו, אנו, בני האדם, נידונים ללכת לנצח בחשכה ולגשש אחרי האמת הזאת, וספק אם נהיה מסוגלים להגיע אליה בעצמנו.

את הפתרון למשבר סיפק לבסוף הפילוסוף עמנואל קאנט, וזה אומץ בהצלחה במאה העשרים: על-פי תורתו של קאנט, בני האדם הם שקובעים - ולמעשה יוצרים - את האמת. אין לנו צורך בגורם חיצוני כדי להבין את העולם. למעשה, אנו בונים אותו בצלמנו בדרך האמיתית והיחידה האפשרית לנו.

במקביל לתהליך החילון התרחשה באירופה המהפכה המדעית הגדולה, שהשלימה את טענותיו של קאנט. לפחות בקרב אליטות מובילות הפכה הרציונליות לדת חדשה, והמדע הוכרז ככלי לחשיפת האמת. היציאה מימי הביניים החזירה את הפילוסופיה, המתמטיקה והמדע היווניים אל התודעה באמצעות הספרים שהתגלו ותורגמו לשפות רבות, והמחקר בתחומים אלה הוסיף להתפתח באוניברסיטאות החדשות שנפתחו. המתמטיקה הציגה את הוודאות התיאורטית של היקום, הגיאומטריה - את אופיו וצורתו. הפיזיקה תיארה את התנהגות היקום כפי שהוא באמת, ואילו הביולוגיה הסבירה את החיים. תורת האבולוציה סיפקה תשובה לשאלות, מי אנו ומנין באנו, והפילוסופיה של הטבע היוותה הסבר מדעי אמיתי וכולל  לתופעות השונות.

עם עליית המדע ולנוכח ניצחונותיו הגדולים - קופרניקוס וגלילאו באסטרונומיה, ניוטון בפיזיקה, פאראדיי ומקסוול בחשמל ובאנרגיה, ודרווין באבולוציה - ריחפה באוויר תחושה חדשה ומבטיחה. אולי לא נוכל להגיע אל האמת הסופית, אמרה התחושה, אבל אנחנו בהחלט מתקרבים אליה. עוד מעט-קט נאחז בה בידינו ולא נרפה.

שתי אפשרויות של אמת

אמת היא תמיד התאמה בין שני צדדים. אמת ותֹאם נובעים ממקור אחד. הקבלה מרבה לעסוק במקור משותף זה, המצביע על כך שהאמת פירושה התאמה, והתאמה משמעותה הרמוניה. להתאמה נדרשים לפחות שני צדדים: אם  טענה שלנו תואמת את המציאות - היא אמיתית. אם משפט שלנו מתיישב עם משפטים אחרים במערכת טענות - זהו משפט אמיתי. האמת נקבעת על-פי מידת ההתאמה שבין שני חלקי משוואה.

זהות מוחלטת אינה אמת. שתי טענות זהות לחלוטין אינן אלא טענה אחת. את אמיתות הטענה צריך לבדוק ביחס לאלמנט חיצוני לה - או במציאות או במערכת טענות משלימה ומקבילה. כדי שטענה אודות המציאות תהיה אמיתית, יש להבין במדויק את הטענה ואת השפה שבה היא נאמרת, וכן להכיר את המציאות שאליה היא מתייחסת.

אמת יכולה, אם כן, להיות התאמה בין טענה לבין המציאות, או בין טענה לטענות מקבילות במערכת. האפשרות הראשונה עוסקת באמת אובייקטיבית המתקיימת בעולם, האפשרות השנייה עשויה להיות תיאורטית לחלוטין - מערכת אקסיומות שמתוכן צומחות טענות המתיישבות עם הנחות היסוד של המערכת ואינן ניתנות לסתירה. כדי למצוא את האמת באפשרות הראשונה, אנו חייבים לפענח את המציאות. כדי למצוא את האמת באפשרות השנייה, אנו חייבים להוכיח את אמיתות כל המשפטים בתיאוריה ואת הקוהרנטיות ביניהם. בשני המקרים אנו ניצבים בפני בעיה שכרגע, לפחות, אינה ניתנת לפתרון.

המאה העשרים הבהירה לנו, בהקשר הראשון, שלא ניתן להגדיר את המציאות בדרך אחת נכונה ללא תלות בצופה או במתאר, ולכן אפשריות כמה טענות "אמיתיות" על המציאות.  בהקשר השני הוכיח לנו המתמטיקאי קורט גדל, כי במערכת נתונה ייתכנו טענות אמיתיות, שלעולם לא נוכל להוכיח את אמיתותן (או להפריכן). משבר.

אמת, רצון חופשי ודטרמיניזם

התנ"ך מייחס ערך גדול לאמת ומבחין בין נביאי האמת לנביאי השקר, ואילו המיתולוגיה היוונית אינה מתרגשת מאמירת שקר. על האולימפוס שוכנים אלים שונים ורבים, האחראים כמעט על כל תחום של פעילות אנושית, אבל אין אל או אלה הממונים על האמת. וכאילו לא די בכך - האלים עצמם מרבים לשקר: גם זה את זה, וגם את בני האדם. אליתיה (אמת ביוונית) הייתה מעין רוח קטנה, סוג של נימפה, שנמלטה מתיבת פנדורה והתעופפה לשמים, מה שמסביר מדוע האמת אינה קיימת על פני הארץ כלל ועיקר.

לעומת המיתולוגיה, הפילוסופיה היוונית מייחסת דווקא חשיבות עצומה לאמת. אפלטון האמין שיש בעולם אמת אידיאלית, ושבכוחה של הפילוסופיה להוציא את כולנו מן המערה, לחשוף את המציאות ולהגיע - או לפחות להתקרב - אל האמת. הנחה זו מלווה את התרבות המערבית עד ימינו. תולדות המחשבה המערבית כולה הן מסע ארוך ומתמשך להבנת המציאות ולהכרת האמת. האמת הייתה, ועודנה, משאת הנפש של כל פעילות אנושית ובסיס הכרחי לקיומה של מערכת חברתית מתפקדת.

בגיליון מס' 6 של "אודיסאה" עסקנו בשאלה, עד כמה אנו יכולים להכיר את המציאות. בגיליון מס' 7 הרחבנו בשאלת הדטרמיניזם וחופש הבחירה של האדם. מושג האמת הוא חלק בלתי ניתן להפרדה משתי שאלות אלה. למרות שהחיפוש הפילוסופי אחר האמת לא סיפק הסבר מוסכם, גם כאן (בדיוק כמו בשאלת הרצון החופשי) חשים מרבית בני האדם כי אין, ולא תיתכן, מערכת חברתית-מוסרית ללא אמת, וכי החיפוש אחריה הוא תנאי לרציונליות. בני האדם אינם יכולים להתקיים ולפעול בעולם שאין בו (על-פי הבנתם ותפיסתם) אמת הכרחית, או לכל הפחות, אמת מוסכמת.

הכרה זו נמצאת בשנים האחרונות תחת מתקפה חזיתית מתוחכמת, ששיאה בפילוסופיה הפוסט מודרנית של המאה העשרים. המתקיפים מכחישים הן את קיומה של מציאות אובייקטיבית, והן את האפשרות לתת הסבר אחד נכון למציאות זו. לא מדובר בכישלון האדם להגיע אל האמת. מדובר בכך שאין אמת מוחלטת או אמת אחת, אלא אמיתות רבות אפשריות ורלוונטיות; אמיתות תלויות מקום, חברה, תרבות וזמן. הנחת היסוד היא שאין  סרגל אובייקטיבי אחד, המאפשר  ליצור היררכיה בין כל האמיתות האלה.

התהליך היה אך טבעי. המאה העשרים חוללה ביחס למושג האמת מהפכה פילוסופית, חברתית, אמנותית ולשונית, וזו השתלבה עם מהפכה מדעית מקבילה. ההלם המדעי הראשון אירע עם קריסתה לכאורה של התיאוריה הניוטונית, זו שהיטיבה כל-כך להסביר את המציאות ונחשבה לאמת הוודאית המוחלטת המתייחסת לטיבו של היקום. והנה, זמן לא רב מאז חשף ניוטון את פלאי הטבע, הופיע אלברט אינשטיין וסיפק לאותן תופעות עצמן הסבר שונה לחלוטין. הטבע אולי חד הוא, אבל ההסברים ה"אמיתיים"  לפעולתו רבים לפתע, ושונים זה מזה.

מהלומה דומה נוספת הונחתה על תחום הגיאומטריה. העולם, שהוסבר במשך שנים באמצעות הגיאומטריה האוקלידית והאקסיומות הבסיסיות שלה, התברר לפתע כעולם אפשרי אחד מני רבים. גיאומטריות לא אוקלידיות התגלו בזו אחר זו, כשאין בהן כל  סתירה פנימית. עתה נראה שלא זו בלבד שההסברים והפרשנויות לתופעות הטבע יכולים להיות שונים - היקום עצמו יכול, באופן תיאורטי, להתקיים ביותר מאופן אחד.

כשמוסיפים להתפתחויות אלה את אי-הוודאות הקוונטית, שבעקבותיה התערער גם העיקרון הדטרמיניסטי של התופעות, ואת כישלונו של אינשטיין להגיע לתיאוריה מאוחדת וכוללת של התופעות – אפשר, אכן, להבין את הלך הרוח הפילוסופי, החברתי והתרבותי שהוליד את המאבק נגד מושג האמת.

הפילוסופיה הפוסט מודרנית, בשילוב הסוציולוגיה הרב-תרבותית, השתלטו בסוף המאה העשרים על המחשבה והשיח לא כהצעה אלטרנטיבית, אלא כזרם מהפכני מנצח. מכאן, מההכרזה על היעדרה של אמת אחת ועד למצב שבו "הכל הולך" - רלטיביזם חברתי, מדעי ומוסרי המבשר אנרכיה ושלילת הרציונליות – הייתה הדרך קצרה. כדי לבסס את הצלחתן,  התיאוריות הפוסט מודרניות היו חייבות להציע פתרון למשבר ההכרחי שנוצר בהיעדרה של אמת. אלא שעד עתה הן לא הציעו פתרון ראוי, וכאן טמונה חולשתן העיקרית.

אימות או הפרכה

חשיפת האמת, אמר קרל פופר כשהתייצב להגן על חשיבותה וערכה של הפעולה המדעית,  איננה מטרת המתודה המדעית. המדע אינו מנסה, ואף אינו מסוגל, להוכיח טענות אמיתיות אודות העולם. הוא יכול רק להוכיח שטענה מסוימת אינה נכונה. בנושא האמת טען פופר, כי טענות שאינן יכולות לעמוד לבחינה אינן רלוונטיות למושג האמת, ובאשר לטענות שניתן להעמיד למבחן, אין אפשרות להוכיח את אמיתותן אלא רק את אי-נכונותן. כל עוד  נראה כל חיינו רק ברבורים לבנים, לא נוכל לטעון שכל הברבורים לבנים, אך די בכך שנראה ברבור שחור ולו רק פעם אחת, ומיד נוכל לנסח חוק אמיתי, שלפיו לא כל הברבורים לבנים.

פופר הציע דרך המקרבת אותנו אל האמת, אך לעולם לא תוכל להביא אותנו ממש אל פתחה. כפילוסוף שראה במו עיניו את עליית הקומוניזם והנאציזם, שתי אידיאולוגיות רצחניות שטענו כי  הגיעו אל האמת המוחלטת, הבין פופר כי ממש כמו התיאוריה המדעית, החברה האנושית חייבת להישאר פתוחה ודמוקרטית אם ברצונה להתקרב אל האמת.

ואכן, ההסבר של פופר על המתודה המדעית השתלב עם אמונתו הליברלית: בעיניו, חברה אנושית שתוותר על חקירת האמת היא חברה אבודה, אבל אל האמת יש להגיע רק דרך הניסוי, הביקורת וההעמדה למבחן – כלומר, בדרך הדמוקרטית. הקושי להגיע אל האמת אין פירושו ויתור על האמת. להפך, דווקא לנוכח הקושי יש להעמידה פעם אחר פעם למבחן ביקורתי;  להימנע מקבלת כל סוג של רודנות או שלטון המציג פתרון אחד אמיתי וסופי מזה, ולהתנגד לכל רלטיביזם מוסרי ומדעי משולל היררכיות שאינו מנסה להתקרב אל האמת, מזה.

פופר ניסה אמנם להתייצב לצד האמת, אבל המהפכה הרלטיביסטית לא נבלמה. דור שלם  צעיר ותוסס הפנים את מושגי הפוסט מודרניות והצליח, במידה רבה של לוליינות מוסרית, להתקיים ללא אמת אחת, ואפילו ללא אמת בכלל. הצייר יונתן הירשפלד, הכותב בגיליון זה על מושג האמת באמנות, מתאר (ראו מסגרת במאמרו) בצורה בוטה מעט את עקרונותיו של דור זה.

ותיקי הפילוסופים המודרניים, אשר ינקו את מושג האמת עם חלב אמם, מפגינים תיעוב עקבי כלפי הדור הזה. מדע ללא אמת הוא, בעיניהם, פסאודו-מדע. תרבות ללא אמת היא תרבות שוק. חברה ללא אמת היא גיהנום מוסרי, שמחזיר את האנושות אל זירת הגלדיאטורים הרומית. ואף על פי כן, גם הם מודים שבתחילת המאה העשרים ואחת אי-אפשר עוד לדבר על האמת במונחים חד-משמעיים. הוודאות נעלמה, הצופה ונקודת התצפית שלובים זה בזה ומחוברים זה אל זה כתאומים סיאמיים, התיאוריה אינה מתקיימת עוד בבדידות מזהרת אלא תלויה בהקשר ובסביבה, וההוכחה המוחלטת איננה אפשרית. רק דבר אחד נשאר כשהיה: השאיפה האנושית הנצחית והבלתי מרוסנת להסבר ולהבנה.

גיליון מס' 8 של "אודיסאה" נפתח, אם כן, בניסיון של חמישה כותבים להתמודד עם מושג האמת במסגרת הדיסציפלינה שבה הם עוסקים. האם המתמטיקה, מלכת המדעים, חושפת בפנינו את הוודאות ואת האמת המוחלטת, ואולי כל-כולה רק מערכת סמלים אנושית, המצאה שנוצרה במוחו הקודח של האדם, ואשר בינה לבין המציאות אין כל קשר? האם מערכת המשפט והצדק חוקרת את האמת, או שהיא אך ורק בודה מציאות משפטית דמיונית המושפעת מרטוריקה מבריקה ומזיקוקין די-נור של עורכי-דין, שכל מטרתם להציל עבריינים מעונש תמורת שכר נאה?

בין לבין אנו נוגעים, בין השאר, בפרדוקס השקרן דרך עבודתו של האמן מיטש בקר (מאמרה של ד"ר אורלי שנקר), בתומס קון (מאמרו של דודי גולדמן), האיש שהציע לנו  הסבר שונה על טיבה ומטרתה של העבודה המדעית, באפשרות קיומם של חיים ביקום אחר משלנו (מאמרו של ד"ר גלעד פרז) ובמושג האותנטיות, באמצעות הסרט "שובו של מרטין גר" (מאמרו של פרופ' יוסי יונה).

האם מסע החיפוש אחר האמת דומה לעגלה ההולכת ומתמלאת לאיטה לאורך הדרך, או למחסן סחורות שמדי פעם בפעם זורקים מתוכו ישן מפני חדש? האם אנו מתקדמים? האם הידע מצטבר נדבך על גבי נדבך, או שאנחנו נוטים להחליף אמיתות כמו גרביים? האם אנחנו מעדיפים, כפי שגורס תומס קון, תיאוריה מדעית אחת על פני אחרת מאינטרסים ומשיקולים תרבותיים וחברתיים, ובמנותק  מן האמת האובייקטיבית?

3,000 שנה עברו מאז הכריע שלמה המלך בין שתי אמהות. החרב סיפקה את ההוכחה  ואפשרה לשלמה לקבוע, מי אומרת אמת ומי משקרת. היום ניתן היה לבצע בדיקה גנטית פשוטה ולמצוא את האם האמיתית ללא מניפולציות פסיכולוגיות. יש תחומים שבהם עברנו דרך מופלאה ביכולתנו להגיע אל האמת. במקרים אחרים דומה שאנו ממשיכים ללכת, כמו במחזהו של חנוך לוין, בחשכה. ככל שאנו משתוקקים לגלות את האמת המוחלטת, כך אנו נסוגים מפניה, ובכל פעם שאנחנו בטוחים שהנה-הנה קרבנו אליה, עוברת הרכבת ושאון גלגליה בולע את קולה האבסולוטי של האמת. או כפי שאומר המשורר סטיבן קריין בשיר הפותח את הגיליון,  "האמת, בסופו של דבר, אינה אלא חזיון תעתועים".