"כשצפיתי בהורים אמריקאים מעטירים שבחים על ילדיהם על ביצוע המשימות הקלות ביותר - שרבוט על דף או נפנוף מקל - הבנתי שלהורים סינים יש שני יתרונות על פני הורים מערביים: 1. חלומות גדולים יותר לעתידם. 2. הערכה גבוהה יותר ליכולת של ילדיהם".

 פרופ' איימי צ'ואה, "הימנון הקרב של אמא נמרה", הוצאת מודן. תרגום: דפנה לוי.

אין הרבה מושגים שזכו לעדנה וחזרו אל לב השיח החינוכי כמו הביטוי "סמכות הורית". מה שנחשב בכל התרבויות ולאורך ההיסטוריה האנושית למוסכמה שאין לערער עליה - היכולת של אב לכפות על ילדיו כל מודל של התנהגות - הפך בחברה המערבית הליברלית של המאה העשרים להתנהגות לא נאותה. מעמדה שאפשרה לילד בחירה בין אלטרנטיבות מוגבלות, עברנו במהלך המאה העשרים למודלים חינוכיים המציבים את רצון הילד במרכז. בשלהי המאה העשרים נכתבו בבתי-ספר לא מעטים אמנות לזכויות הילד, שחלקן כוללות סנקציות על הורים ומורים בכל מקרה של כפייה חינוכית.

יש מקומות בישראל בהם הגיעו מגמות חינוכיות אלו לשיא. חינוך  ישראלי אידיאלי מאפשר לילד לבחור את הנושאים, קצב הלימוד ומידת ההשקעה המתאימה לאופיו וליכולותיו. ההורה המפנק, כמו המורה המתחשב, הם כלים שבאמצעותם נוכל לסייע לילד להגיע למימוש עצמי ולאושר. לימודים בעל-פה, שינון, הטלת מרות וענישה על אי-עמידה ביעדים נחשבים לשיטות שעבר זמנן והן עשויות רק להזיק. בתי-ספר פתוחים הוקמו ברחבי הארץ. בבתי-הספר הממלכתיים הידרדר מעמד המורים כמקור סמכות. הביטוי הסמלי למעמד המורה – קימת התלמידים בכיתה עם כניסתו – פינה מקום ל"סחבקיות" חינוכית. הורים מערביים מודרניים מגינים בכל מחיר על ילדיהם, תומכים בהם בכל מצב, מסרבים להטיל עליהם אחריות ונמנעים מלכפות עליהם ערכים. חופש הבחירה והרצון של הילדים עומד מעל לכול.

אלא שבתחילת המאה העשרים ואחת התברר, כי להעמדת הילד במרכז יש השלכות שליליות רבות. דילמות של חופש מול ציות, סמכות מול שוויוניות, אחריות מול הפקרות, ובעיקר שאלות של הישגיות מול בינוניות - שבו להטריד את המערכת החינוכית. הורים ומחנכים התלוננו על אובדן הסמכות ההורית ועל אובדן שליטה. הם הסתכלו על התוצאות, על ההתנהגות, על יכולת ההתמודדות של הילדים ועל כישוריהם והישגיהם, ושאלו - האם לילד הזה פיללנו כאשר הצבנו את עצמאות הילד כאידיאל חינוכי יחיד?

לאחרונה, באופן לא מפתיע, פרסמה אמא קרייריסטית ממוצא סיני בשם איימי צ'ואה, פרופסור למשפטים באוניברסיטת ייל שבארצות-הברית, ספר פופולרי בשם "הימנון הקרב של אמא נמרה", המתאר בפשטות ובעוצמה את הדילמות בין חינוך סמכותי ומכוון (אותו היא מכנה בשם הקוד "חינוך סיני") לבין אנרכיה והפקרות (שמכונות בפשטות "חינוך מערבי"). בלשון הרחוקה מלהיות תקינה-פוליטית, מאשימה המחברת את ההורים המערביים בפינוק מחליא, בהזנחה מדעת, בפחדנות ובהובלת דור שלם של צעירים אל בינוניות ושיממון אינטלקטואלי וחברתי.

מיד עם פרסומו הפך הספר לרב-מכר ועורר ויכוח סוער שמעורבים בו יצרים, טיעונים גזעניים ותרבותיים, עיסוק בסטריאוטיפים ודעות קדומות והצגת מגוון של שיטות חינוכיות אלטרנטיביות. אף שמדובר בספר פופולרי  ולא אקדמי, הכריחה איימי  צ'ואה  כל הורה, כל מורה וכל איש חינוך לעצור ולבחון מחדש ומן היסוד את עקרונותיו החינוכיים ואת הדרך שבה כל אחד מאיתנו מגדל את ילדיו.

פרופ' נמרוד אלוני, ראש המכון לחינוך מתקדם, מחזיק קתדרת אונסק"ו לחינוך הומניסטי במכללת סמינר הקיבוצים ואב לשני בנים בוגרים, מודה כי קרא את הספר בעניין, וכי על אף שמדובר באוסף של אמירות שטחיות, פשטניות ופרובוקטיביות במתכוון, הספר גרם לו לבחון שוב אמיתות חינוכיות בהן הוא מאמין:

"חבר שלי, פרופסור בארצות-הברית שהוא חבר של איימי ובעלה, המליץ לי על הספר מיד עם פרסומו. בעלה של איימי הוא יהודי מבית ליברלי ומתירני, שונה בתכלית מאיך שהיא מתארת את הבית שלה. הספר בכוונה מקצין את האמירות שלו כדי לחדד את הדילמות, בעיקר את הנושא של ציות מול חופש. היא  מציגה שני קטבים. האחד, 'חינוך של אמא סינית', שיכולה כמובן להיות אמא יהודייה או אמא פולנייה - זה חינוך תובעני, כפייתי, שמרני ומסורתי, שכולו ממוקד מִשמוע, אימון והצלחה. מנגד, חינוך מערבי, הרואה בילד ישות בעלת זכויות - מעניקים לו חופש בחירה, הכול חפצים באושרו, מעודדים אותו למימוש עצמי ולא כופים עליו כל סמכות.

"אגב, החינוך הסיני המסורתי, הקונפוציאני, אינו בהכרח מה שהיא טוענת שהוא. בתרבות הסינית אין ככלל את התובענות הנוקשה להישגיות. יש בה, לדעתי, יותר רצון לסדר, הרמוניה והיררכיה, ואדם צריך לגלות צייתנות וקונפורמיות לסדר. יש בתרבות הסינית המסורתית גם מקום לאנושיות רבה, לדאגה לכבודו ולרווחתו של הזולת – דבר המתבטא בעובדה שהמילה 'אדם טוב' בסינית עתיקה היא 'אדם כפול שניים'. התכונה הכי טובה של האדם אינה תחרותיות אלא זולתיות, דאגה לאחר. הסיניות שאיימי צ'ואה מציגה אופיינית במיוחד למהגרים, לחינוך של אנשים שצריכים להוכיח את עצמם כמוצלחים בחברה זרה. אצל אנשים כאלה האדם מתקיים ופועל כטיל מונחה קריירה.

"בתרבות המערבית המודרנית התמונה שונה. האדם שנאמן לאמת שלו, נחשב לבעל מידה טובה. סוקרטס אומר שהוא אינו מחויב לנורמות החברתיות הרווחות, אלא לתבוניות ולמצפון. מיל טען שכדי להיות צייתן וחקיין, לא נדרש יותר מכשרון קופי. ניטשה אומר שהאדם אינו מחויב להיות ראשון, אלא להיות ייחודי. התרבות המערבית המציאה את מושגי האוטונומיה, האותנטיות וכבוד האדם. הליברליזם המערבי הוא תובעני, אבל בצורה אחרת. קאמי אומר שחירות אין פירושה להוריד מעצמנו עול, אלא להטיל על עצמנו עול נוסף. במערב, להיות חלק מעדר זו הבושה הכי גדולה. בתרבות הסינית זה כבוד גדול.

"הבעיה היא שהגענו לסוף המאה העשרים ונשארנו עם האינדיבידואליזם ללא הפרפקציוניזם – משמע, יש היענות לאתגרים אוטונומיים ואותנטיים בלי התשתית התרבותית העמוקה. מי שמוחק מסורות ומנסה להיות ייחודי מבלי שיהיה לו הבסיס הראוי, יירד מתחת לנורמה ולא יעלה מעליה. השתלטה עלינו גישה מתירנית של ליברליזם פסיכולוגי ושיטות חינוכיות, הטוענות שהחיים הם בעצם חתירה למימוש עצמי, הנאה וכל פעולה המכוונת להשגת האושר – וזאת ללא דין וחשבון לאיכות או לעמקות של תוכני חיינו.

"בדרך איבדנו את הסבלנות, ואם האושר אינו מופיע מיד - אנו מוותרים. החינוך המערבי שם את הדגש על כל האלמנטים הללו, בלי לבנות תשתית של משמעת עצמית, תשתיות תרבותיות וחברתיות ויכולת התמודדות ועמידה בקושי. זה כמו שתיתן לילד לאלתר בגיטרה לפני שלמד לנגן. התוצאה היא התפרקות. צעירים ההולכים רק אחרי החשקים שלהם. הם נעים בעולם צרכני, שכל הזמן משווק להם תרבות ג'אנק ומותגים, וההורים, ששבויים בתפיסות ליברליות – מאמינים שאסור להתערב.

  "התוצאה, בחלק מהמקרים, היא אנשים שמנים, עצלנים ונרפים שאינם מסוגלים להתמודד. אלן בלום כותב על. התרבות האמריקאית בספרו 'דלדול הרוח באמריקה', שהדור הנוכחי של הצעירים נרפה, ניהיליסטי והדוניסטי – דור שאבדה לו התשוקה, ומכאן גם המחויבות להוסיף לעולם אמת, צדק ויופי. איימי צ'ואה טוענת בדיוק את זה. היא אומרת: 'לכו לבדוק את הסטודנטים המצליחים באוניברסיטאות ותגלו שפרופורציונלית, הזרים, המהגרים והשונים הם המצליחים, ובשיעורי הצלחה גבוהים בהרבה מהממוצע האמריקאי הרגיל. אתם נכשלתם בפינוק ובמתן החופש שלכם. אנחנו עושים יותר נכון מכם'. 

"מצד שני, לאיימי צ'ואה, כמו למחנכים מאסכולה רוסית למשל, יש אשליה שמערכת חינוך תובענית ופרפקציוניסטית, שמתמקדת רק בהישגים, תייצר אנשים יותר טובים. כאן, בעיני, הטעות הגדולה שלה. אין מערכת חינוך תובענית בעולם, כולל זאת הסינית, שגם מגיעה להישגים וגם שומרת על כבוד האדם. מערכות כאלה מפתחות ניכור ואכזריות. במקום שבו כל הזמן יש צייתנות והיררכיה, במקום שאין בו רוך, נשאר בסוף רוע. לא הייתי רוצה שהבן שלי יהיה אדם מהסוג שהיא מתארת, שהוא - בעצם - נכה. אין את כל המרחב הפילוסופי של רפלקסיביות ביקורתית, ולא את מה שיורגן הברמאס מכנה 'האינסטינקט של התיקון העצמי'.

  "איימי מספרת על חינוך שתי בנותיה, שלפחות אחת מהן מורדת בסוף. כל הדיון סביב הספר  עומד בסימן המתח בין ההפרזה של איימי צ'ואה לכיוון אחד וההקצנה שלנו כהורים מערביים לכיוון שני. הספר מציב מולנו מראה מוקצנת וחושף בפנינו, כיצד כל מיני דימויים מערביים הם בעצם מוקש שהטמנו לעצמנו. חשוב לעבור ולנתח את הדימויים האלו ואת הדרך שהיא מציגה אותם אחד לאחד".

איימי צ'ואה: ילדים אינם רוצים לעבוד מרצונם, ולכן צריך להתעלם מהעדפותיהם ולהכריח אותם לעבוד. בחירה אישית או בחירה חופשית אסורה בחינוך ילדים. אסור לתת לילד בררות, אלא להכינו במדויק לעתיד.

"אשתמש כאן בביטוי של ניטשה שאני מאמין בו, שחירות היא פונקציה של בשלות. כמו שאינך נותן למישהו ששחה רק במים רדודים לקפוץ למים עמוקים, כך אינך יכול לתת חירות למי שאינו יודע לבחור. צריך למצוא איזון בין הבשלות האישית  לבין החירות. אין, לדעתי, ספק, שהאידיאל הוא אדם בן חורין המסוגל ורוצה להחליט מתוך משמעת עצמית. ילדים אינם כאלו.

 "ס. יזהר כתב על חינוך בלי חינוך לערכים מנחים - הוא חושב שלילד יש את הניסיון שיש ליזהר בגיל שמונים. ככה הורסים ילדים. איימי צ'ואה צודקת בתיאורים שלה – ככה הורסים ילדים. לילד אין את כל המטען המאפשר קבלת החלטות. לילדים צריך להקנות הרגלים, צריך ללמד אותם, ורק אחר-כך לבקש מהם להחליט. ההורים חייבים להיות בעלי סמכות. הרבה הורים מערביים התפטרו מההורות. לכן יש כל-כך הרבה ספרים על שיקום הסמכות ההורית. אם ילד לא רוצה להוריד את הכלב לחצר, אסור לוותר לו. ילד צריך לדעת שלא הכול בחיים זה כיף. אולם כל מטרת הכפייה היא להביא לשחרור. אין ספק שהורים חייבים לבנות את הכוחות הפנימיים של הילד". 

איימי צ'ואה: ילדים לא יכולים ליהנות מדברים, אלא אם כן הם מיטיבים לעשותם. האמירה שילדים צריכים לעשות את השגיאות שלהם אינה נכונה.

"אני לא מקבל לגמרי את הטענה הזאת. חשוב מאוד לגרום לילדים למצוא טעם ומשמעות בעשייה שלהם עם עצמם. הביטוי הכל-כך נפוץ אצל ילד מערבי, 'משעמם', הוא הסמל לריקנות. זה נובע מדלות פנימית. אדם יכול למצוא בכל דבר משמעות וליהנות כמעט מכל פעולה. אדם עם  תוכן פנימי אינו משתעמם. אדם צריך לבנות את עצמו מרבדים ומשכבות.

"מצד שני, חתירה להישגים ברוח טכנוקרטית רק למען מצוינות והצלחה וללא משמעות אישית - הופכת בקלות את הפרט לשונא אדם ושונא עצמו. הספר חשוב, כי הוא מצביע על בעיה אמיתית. המטוטלת נעה בתרבות המערבית לקוטב אחד: אסור להקשות על הילד; הוא  צריך רק ליהנות. צ'ואה מצביעה על כך שהנאה אמיתית קיימת אם עושים דברים כראוי  ובמקצועיות. בהקצנה, המערביות ויתרה על היסוד הערכי-תובעני של עבודה קשה לשם המצוינות והמשמעות, ומסתפקת בנהנתנות.

"איימי צ'ואה מפריזה ויודעת שהיא מפריזה, אבל היא מצביעה על תופעה אמיתית. הפעילות החינוכית כולה נועדה להחליף את הסמכות החיצונית בסמכות פנימית; זו מהות החינוך. אבל תחילה יש סמכות חיצונית, שצריך ללמוד איך להחליפה". 

איימי צ'ואה: המטרה אינה הדרך, אלא התוצאה. התוצאה היחידה הראויה היא המקום הראשון. הדרך אל האושר היא בשיטה הסינית, ולא המערבית.

"כולנו יודעים ומכירים אנשים שכל מה שמעניין אותם זו השורה התחתונה - התוצאה. אנו מכירים גם בסביבתנו המערבית אנשים כאלו. אבל מה קרה בדרך? הם דרכו על חבריהם, נטשו את משפחתם וילדיהם, עברו תהליך של ניכור עצמי, ופתאום בגיל יותר מבוגר הם שואלים את עצמם - של מי החיים האלו, לעזאזל? כאשר אנחנו עובדים רק על חיישנים חיצוניים, מדדי הצלחה חיצוניים, יש סכנה שנאבד את החיישנים הפנימיים. הכרתי פרופסורים שהיו אלופי העולם בתחומם, ונכים גמורים בתחומים אחרים. זה אנטי חינוך.

"נניח שבתה של איימי לא הייתה כל-כך מוכשרת ולא מגיעה למקום הראשון, מה היא הייתה עושה? הורגת אותה? הרי ברור שלא כל ילד יכול להיות הראשון. יש שלושים ילדים בכיתה. הלוגיקה שלה אינה אמינה ואינה מציאותית. אי-אפשר לחנך כך. היא צודקת בכך ש'הסתפקות בהשתתפות' אינה מספיקה, אבל להגיד שהמקום הראשון הוא חזות הכול, זו הגזמה מזיקה.

"כשאיימי צ'ואה אומרת שמטרת החינוך היא מקום ראשון, אני שואל: להיות מקום ראשון כמו יאנוש קורצ'אק או כמו מנגלה? שניהם היו רופאים 'ראשונים' בתחומם. מי מהם הרופא הראשון? בהיבט של טכנולוגיה רפואית ומחקרים רפואיים מנגלה, כמובן, הוא הרופא מספר אחת של גרמניה הנאצית. קורצ'אק הוא רופא ילדים, מחנך ומציל אנושי. צריך לשאול, ראשון במה?

"מטרת החינוך המערבי אינה המקום הראשון. האידיאל החינוכי המערבי אינו מצוינות פונקציונלית בתחום מסוים, אלא יצירת אדם שלם. גם בגוף, פיתוח של שריר אחד בלבד ייצור נכות קשה. האידיאל החינוכי שלנו הוא מצוינות של בן האדם - מצוינות המוגדרת ברוחב ההשכלה בתחומים שונים: מדעי הטבע, אמנויות ומדעי הרוח, בגיבוש עמדה מוסרית הומנית ואכפתית, ולבסוף בחינוך דמוקרטי ובחינוך לסובלנות. אנו רוצים לגדל אדם עצמאי בעל גמישות מחשבתית ויצירתיות, ולא כזה המעוניין ללכת עם העדר.

"גם אם בוחנים הישגים, רואים שארצות-הברית ומדינות סקנדינביה, עם החינוך המערבי הנהוג בהן, מובילות בהצלחות שלהן על סין הנוקשה. עם כל הכבוד, 'החינוך הסיני' לא הביא אף מדינה (להוציא, אולי, את סינגפור) לשום הצלחות יוצאות דופן. בכל המקומות שבהם סמכות חיצונית מוטלת על אנשים, נוצרת מראית עין של הצלחה עד שהיא מתמוטטת. אם לא מפתחים אדם מוסרי, עצמאי ופתוח, זה לא עובד. איימי צ'ואה מתארת סוג של הישרדות, שמתאימה לאנשים שצריכים למצוא מקום בחברה עוינת, ואשר יודעים שאם לא יהיו ראשונים, לא יתייחסו אליהם".

איימי צ'ואה: באי-הצלחה אסור להאשים שום גורם חיצוני - לא את המורה, לא את ההורה, לא את החברה ולא את מזג האוויר. רק את הילד עצמו. עמדה כזו מחזקת את הילד, ולא מחלישה אותו. בכל ויכוח בין הילד לסמכות תצדיקו תמיד את המורה או המדריך.

"בצורה קיצונית כזו - זו שטות. כל סוציולוג יראה לך איך גורמים חיצוניים שונים קובעים במידה רבה את מעמדנו, גורלנו ועתידנו, כך שלהגיד שכל האחריות היא על הילד, זו שטות. האדם נולד לתוך גנטיקה, עדה, קבוצה, לקויות אישיות ומיקום חברתי. כל זה משפיע מאוד.

"אבל מצד שני, אתה שומע היום בישראל אמהות האומרות כל הזמן, ש'חיימק'ה שלי' לא יכול להיות לא בסדר. המורה אשמה, החברים הפריעו, לא נתנו לילד הזדמנות. הטענות נזרקות לכל הכיוונים, העיקר לא 'להחליש' או להאשים את הילד. בשנים האחרונות סף התסכול של ילדים הולך ויורד. אם טיפה קשה להם – למשל, אם לא קיבלו 100 - הם מתלוננים. ישר כולם צריכים לרוץ לרפד להם את הקושי, שלא יתמוטטו חס וחלילה. צריך להטיל על הילדים הרבה יותר אחריות. צריך להגיד להם שהעבודה שלהם גרועה, ואם הם לא השקיעו, להאשים אותם בחוסר השקעה. כמובן, חשוב איך אומרים את הדברים. אם אתה הומניסט, אתה מציע עזרה, אבל רק בתנאי שמושקע מאמץ מנגד. היום אין תובענות כלפי הילדים. צריך להטיל עליהם הרבה יותר אחריות. איימי צ'ואה צודקת בזה, והתיאור איך היא דוחה את המתנה הלא-מושקעת שבִתה מעניקה לה ליום הולדתה, מדגים את התופעה.

"יש היום, למשל, הקלות לסטודנטים לקויי למידה. כשאני הייתי תלמיד, לא הייתה לאף אחד הקלה כזו. היום יש לחמישים אחוזים הקלות, וכשמדובר באוכלוסייה שיכולה להרשות לעצמה בדיקות ופסיכולוגים, זה הפך עוד אמצעי להסרת אחריות והפחתת מאמץ".

איימי צ'ואה: טעות להחמיא לכל שטות של הילד או לכל מעשה שלו. זה זלזול בילד. ביטחון עצמי אינו מגיע ממחמאות, אלא מהתמודדות.

"איימי צ'ואה מספרת בספר, שפעם הזמינה את אבא שלה לטקס שבו הילדה זכתה במקום השני, והאב אמר, אל תעשי לי יותר בושות כאלו. זה מוקצן. צריך להחמיא במידה. אסור לזייף במחמאות או להמציא אותן. אסור להיכנס למצב של פוליטיקלי קורקט, שבו אנו משתפים פעולה עם כל שטות שהילד עושה ומתפעלים מכל דבר טריוויאלי. כשאתה מחמיא סתם, בסופו של דבר אין לכך כל ערך. לא כל הקפצת כדור של ילד הופכת אותו למייקל ג'ורדן.

"היא קולטת את המחלות הבולטות של אמריקה. טונות של בולשיט ביחסים. מורים מגיבים  באהדה על כל אמירה של כל סטודנט. הכל מעניין, אפילו אם מדובר באמירה שטחית וחסרת ערך. הרצון להתנהג בסדר מרוקן מתוכן את המשמעות.

"אדם צריך כל הזמן לדעת את מקומו ביחס למופתי ולאידיאלי. לא כל שרבוט הופך אותך לפיקאסו.  בישראל  זו קטסטרופה - האופק של המופתי נמחק, במיוחד בחינוך החילוני. בחינוך הדתי יש אופק מופתי ואידיאלי (שתכניו אינם מקובלים עלי). ברור לתלמיד ישיבה מה האידיאל ולמה הוא שואף. מצד שני,  המורה והתלמיד מחוברים ושווים בלימוד. התלמוד הוא פלורליסטי ופתוח. ביהדות יש מתח חזק בין המופתי לפלורליסטי, וזה יפה.

"הצבא הוא דוגמה מצוינת בנושא ההתמודדות. הרבה ישראלים ששירתו ביחידות קרביות, נאלצו להתמודד עם קושי גדול. לאחר שעמדו במבחן, הם מרגישים שהם יכולים להתמודד עם כל קושי. האתגר שהם עמדו בו בהצלחה, נוטע בהם ביטחון שאי-אפשר לקחת מהם. טונות של מחמאות על אפס ביצועים יוצרות ילד מפונק, שכל רוח קלה תפיל בעתיד. הביטחון  נבנה מתוך התמודדות ועל בסיס הישגים אמיתיים, ולא כתוצאה ממחמאות מזויפות".

איימי צ'ואה: הדרך הנכונה ללימוד היא שינון, תרגול ואימון ללא הפסקה. הכישורים החשובים הם אלו הנלמדים.

"המשפט הזה כשלעצמו מופרך. פינלנד וקוריאה הדרומית הן המובילות בעולם במבחני פיז"ה הבינלאומיים. קוריאה עשתה את הקפיצה הגדולה ביותר, אבל פינלנד עדיין מובילה. פינלנד היא מאוד מתירנית - אין מבחנים, אין פיקוח, הלימוד הוא פנימי ועצמאי, ובכל זאת היא המובילה בעולם. פינלנד החליטה שחינוך הוא מנוע הצמיחה שלה: המורים עוברים הכשרה שנמשכת חמש שנים, וניתן להם שכר גבוה. מילת המפתח שם היא אמון באדם וביכולתו. זו מערכת שאינה מודדת כל הזמן הישגיות. אין שם שיעורים פרטיים אחרי בית-ספר, והם מגיעים למקום הראשון בעולם. זו אינה שיטה סמכותית. יש אצלם מינון נכון בין  מתירנות למסורתיות וסמכות.

"נציגים ממערכות חינוך המבוססות על שינון, כמו קוריאה ויפן, באים לאחרונה למערב ולישראל, כדי ללמוד איך מחנכים לעצמאות וליצירתיות. הם מבינים את מגבלות השיטה שלהם ואת המחיר שמשלמים על שינון ותרגול כערך עליון. הראשון שקבע כי השינון הרסני הוא מישל דה מונטיין, שכתב מסה נפלאה בנושא. ויש לזכור כי מדובר בסוף תקופת הרנסנס. החינוך הראוי אז היה לשנן את הקלסיקה. אדם  מחונך היה זה, שהכיר את כל הקלסיקה התרבותית עד זמנו. אין כל חשיבות לזכירה ושינון, מונטיין טען, אם אגב כך נפגעות זהות האדם וחדוות החיים שלו. הוא אמר, אני מכיר הרבה אנשים שטומטמה רוחם משקדנות ושינון יתר.

"אבל אמר את זה אדם שהכיר בעל-פה את כל הקלסיקה. לגבי אדם כזה, החינוך אכן צריך להתבסס על עקרונות שאינם שינון, אלא רוך ופתיחות. אבל לאנשים היום, צעירים שאין להם בסיס ידע והיכרות עם הקלסיקה, אי-אפשר להעניק את שאר הרוח. ההורים שלנו גדלו על קלסיקה ולימוד בעל-פה. אמי מצטטת ספרים שלמים. על הבסיס הזה הם יכלו להתמודד ולהצליח גם בבתי-ספר פתוחים וחופשיים. לילדים שלנו אין את הבסיס הזה. הם חייבים לשנן.

"צריך להחזיר את האימון, התרגול והשינון למערכת, אבל במידה סבירה; לא  עד כדי סבל. העבודה הקשה והשינון מביאים הצלחה, ובסוף גם מסבים הנאה. כאן צ'ואה מאוד צודקת. ילד שלומד להתמודד ומצליח, נהנה הרבה יותר מילד שריככו לו את המסלול.  צריך ללכת בדרך ביניים – לקחת, למשל, שישה שירים של טשרניחובסקי ולבקש מהילד שילמד שיר אחד שהוא אוהב בעל-פה. חינוך הוא פיתוח היכולות האנושיות של הילד, ואם פיתחנו גם חשיבה ביקורתית וגם שינון, הרי שהצלחנו".

איימי צ'ואה: אסור לעשות את העבודה של הילד במקומו. צריך להיות עם הילד, אבל לא לעשות שום דבר במקומו.

"בעיקרון, צ'ואה צודקת. מדובר בתרבות של שקר. כשהורים עושים את העבודה במקום ילדיהם, מדובר בשקר. עשייה כזו מזיקה ומשחיתה. הילד מציג דבר שלא הוא עשה, ובנוסף, הוא אינו מפתח את יכולותיו. הוא ישנא את עצמו כתוצאה מכך, וגם לא יכיר תודה להוריו. ברגע מסוים הוא יתגלה כבלון ריק מתוכן.

"מצד שני, צריך להגדיר מהו הורה תומך. איימי צ'ואה יושבת ימים ולילות עם הבנות, צמודה אליהן, לוחצת אותן על כל דבר ואינה מרפה. אם היא לא הייתה יושבת שם, הן לא היו עושות דבר. האם זה לא  מסוכן? מזיק? צריך לסייע לילד, אבל לא לעשות דברים במקומו. בטח לא את שיעורי הבית".

איימי צ'ואה: הורים סינים יודעים מה טוב ונכון לילדיהם, והורים מערביים לא יודעים מה טוב ולכן נמנעים מלכוון. זו הבעיה המערבית המרכזית.

"הורים סינים חושבים שהם יודעים מה טוב לילדים, אבל הם לא באמת יודעים. בדגם שהיא מציגה, ההורים אף פעם לא עצרו כדי לחשוב מה נכון. הם יודעים מה נכון במובן שהנמלה יודעת את מסלול חייה הקבוע. מה שהיא אומרת הוא פונקציונלי פסיכולוגית, אבל מטומטם פילוסופית. אנשי עדר נעים בכיוון מסוים, אבל זה רק הכיוון שכל העדר נע אליו. מה שהורה יודע יכול לעתים להיות הרסני עבור בנו.

"חינוך מערבי, במובן החיובי של המילה, הוא להכניס את הילד בהדרגה למאגרי השיח הנחשבים לבעלי ערך. אתה מקבל תשתיות ערכיות עם אוטונומיה מחשבתית. מה שקרה לחינוך המערבי בשנים האחרונות הוא, שאנשים איבדו את המשמעות של 'נכון' ושל דבר שיש לו ערך. הפוסט-מודרניזם הציב את הערכים באותה רמה, וכל אחד מחזיק בעמדה נכונה - בצדק שלו, באמת שלו. זה, כמובן, הרסני מבחינה חינוכית ופוגע ביכולת ההורה לכוון אפילו ללימוד תשתיות משותפות.

"היום הכול נמדד במה אני מרגיש ומה אני חווה. אין 'ראוי', 'נכון', 'אמיתי', ואז נוצרת בעיה חינוכית מערבית קלסית, שלא קיימת בחינוך הסיני. היה כאן לאחרונה כנס על חינוך. המורים הליברליים הציגו מגוון של אפשרויות: אפשר כך ואפשר אחרת, ושהתלמידים כל הזמן יבחרו. נציג ש"ס בדיון אמר, שבמערכת החינוך שלו אין בחירה. יש דרך נכונה וראויה אחת. כך אפשר להבין למה ש"ס מנצחת בחינוך. אתה לא יכול ללכת רק עם שאלות, בלי שיהיה לך מטען של אמיתות יסודיות שמכוונות אותך. למשל, שאסטרונומיה עולה על אסטרולוגיה, שרפואה יעילה מטקסי וודו, שפמיניזם הוא קדמה אנושית. החינוך המערבי הפוסט-מודרני ויתר על האמיתות הללו.

"ברטרנד ראסל אמר שרוב האנשים יעדיפו למות מאשר לחשוב. הם מעדיפים ביטחון. אי-אפשר לגדל ילד בלי שיהיה לפניו אופק של הנכון, המופתי והצודק. האופק הזה נמחק לאחרונה, ולכן אין בושה. רוסו אמר שהבושה היא בת לוויה של תודעת הטוב והרע. למי שאין תודעה כזו, אין בושה.

"שיטת חינוך חייבת גם להיות מותאמת לתרבות. היא אינה פועלת באותה צורה בכל חברה. יש מסורות תרבותיות והרגלים. אינך יכול לתת ליוצא סין חופש פעולה מערבי. הוא יתמוטט.  כל חינוך מתחיל במקום שבו נמצא האדם עצמו. אם הספר מציג סקאלה שלמה, אנשים פזורים על פני הסקאלה הזו.  בבית דתי ספקות הם מהשטן. בחינוך מערבי ספקות הם מידה טובה.  אדם דתי אינו יכול להתחנך בבית-ספר פתוח בלי לעבור משבר קשה, ולהפך.

"פעם נתתי קדימות לתיאוריות חינוכיות על פני האדם העומד מולי. היום אני חושב אחרת. צריך להסתכל על האדם שעומד מולנו, ולהתאים אליו את התיאוריה החינוכית ואת מה שאתה מציג לו. אתה חייב לבוא עם כל הידע, אבל להחזיק אותו בצד ולבחון מה אתה משחרר ומה אתה מדגיש בהתאם לאופי האדם שניצב מולך.

"מרטין בובר אמר שהאישיות המחנכת היא זו המסוגלת להיכנס עם כל אדם לדיאלוג, שבו היא מצליחה להעניק את מה שעבור אותו אדם הוא מזון טוב, אבל עבור אדם אחר יכול להיות רעל מסוכן. איימי צ'ואה מדברת מהמקום שבו היא נמצאת וממה שהיא יודעת. זה, כמובן, לא מתאים לכולנו, אבל זה מאפשר לנו לחזור ולבחון את מה שאנו עושים.

"בסופו של תהליך, ילדים מצליחים אינם בהכרח ילדים מוצלחים. צ'ואה מתארת הצלחה בחזית המוחצנת, אבל יש הצלחות אחרות. היא צריכה הכרה בה ובילדיה כמהגרת באמריקה. לא כולנו זקוקים להכרה. אני מחשיב מערכת חינוכית למוצלחת כאשר היא לוקחת ילד ומכשירה אותו להגשמה עצמית ולחיים של שותפות בחברה ובתרבות, ולא בהכרח להשגת המקום הראשון. חינוך טוב גורם לאדם להפיק הנאה מהדרך, ולא רק מההצלחה. הדגש שלי בחינוך ילדַי היה, שהכי חשוב שיהיו נבונים והגונים, וכמעט שלא התייחסתי לקריירה שלהם ולהישגים שלהם. אני מקווה שאני מאתגר אותם להישגיות, אבל עם המון חופש והתאמה ליכולותיהם. בשום אופן לא הייתי מגדל את ילדי כפי שאיימי צ'ואה מציעה לנו לעשות".