כל חיינו אנו צופים פני עתיד.

אנו מעבירים את זמננו בהמתנה תמידית למשהו שיקרה, מודאגים מאסון לא צפוי ומקווים לזכייה גדולה שתפתיע אותנו. ההווה מורכב מציפיות ומתכנונים: מה נעשה בעוד שעה?  היכן נעבוד בשנה הבאה? לאן נצא לחופשה? איך נתקיים בזיקנתנו? מה יהפוך אותנו למאושרים? מה יקרה לנו לאחר שנמות?

תודעת העתיד, או כפי שמכנה אותה הפילוסוף דניאל מילוא, "המצאת העתיד", היא המבדילה בין בני האדם לבעלי החיים. ההבנה שיש מחר איננה נופלת בחשיבותה מהשליטה באש, או מהמעבר מדילוג על ארבע להליכה זקופה על שתיים. תודעה זו חוללה מהפך באורח המחשבה שלנו, השפיעה על התנהגותנו ואופיינו, ושינתה את פני האנושות. בפרק זמן אבולוציוני קצר מאוד היא הצליחה להעמיד את האדם בראש שרשרת החיים, כיצור היחיד המתכנן את מהלכיו ומודאג מעתידו.

"החיים הם במקום אחר", כתב הסופר הצ'כי מילון קונדרה במשל יפהפה על התשוקה המשותפת לכולנו, לחפש את המשמעות הרחק מן המקום שבו אנו נמצאים בהווה. אין הכוונה רק למקום פיזי אחר - יבשת רחוקה או ארץ אקזוטית; זוהי אמירה המתייחסת  לזמן: החיים אינם מה שאנו חווים כאן ועכשיו, אלא – תמיד - הבטחה עתידית העשויה להתגשם ושאליה צריך לשאוף. ה"כאן" וה"עכשיו" הם, כמעט תמיד, חסרי משמעות. כי הלוא ברגע שאנו מנסים ללכוד את ההווה, הוא כבר נמצא הרחק מאחורינו. כדברי המתמטיקאי והפילוסוף אלפרד וייטהאד: "הילוך הטבע אינו מותיר כל שריד בין העבר והעתיד. מה שאנו חשים בו כהווה, הוא שוליו הרעננים של הזיכרון המתובלים בציפייה".

ואם ההווה אינו קיים, ועל העבר אין לנו שליטה, הרי שהכול מרוכז בעתיד. הדתות הגדולות הבינו זאת היטב והבטיחו למאמינים האדוקים ולשומרי המצוות גאולה, ולבני האדם הפשוטים - חיי נצח לאחר המוות. לפי הגירסה הדתית, כל העולם כולו גשר צר מאוד, אך בקצהו הבטחה גדולה לאושר ולגן העדן. שהרי איך יוכלו בני האדם להתמודד עם עוני, מחסור, השפלות וקשיים ללא התקווה לעתיד אחר?

אלא שעתיד זה אינו מתקיים בנפרד מציר הזמן, מאותו רצף של אירועים שתחילתם אי-שם מאחורינו, והם משפיעים בהכרח על עתידנו. ציר הזמן הוא רצף אחד של התרחשויות, ללא התחלה או סוף, שעליו ממוקמת נקודה סמלית בלתי נתפסת של הווה. ייתכן (במיוחד בעקבות תורת היחסות של אינשטיין), שציר הזמן הוא סוג של טבעת, או אולי לולאה, שבתוכה אנו מתקיימים וממנה אין לנו יציאה. העתיד קשור בקשר הדוק אל העבר ומושפע ממנו, ויש פיזיקאים שטוענים (ראו מאמרו של פרופ'יקיר אהרונוב  ב"אודיסאה"  4) כי העבר גם הוא מושפע מהעתיד.

מושג הלולאה מרכזי מאוד בדיון שלפנינו. אפלטון מדבר על אופיו המחזורי של הזמן, ואילו הניאו-אפלטונים מרחיבים את תפיסתו ומציגים את הזמן כהיררכיה של דרגות מִזה, וכמהות אחת, בלתי נפרדת, מזה. זוהי מעין לולאה, סופית לכאורה, שבדרך פלא יוצאת מדי פעם מתוך עצמה ועולה דרגה, ללא סוף. על לולאה שכזו אני מבקש להרחיב מעט במאמר זה.

לולאה מוזרה

האירוע התרבותי החגיגי והחשוב ביותר, בעיני, הקיץ הוא השלמת התרגום לעברית של ספרו הנפלא של דאגלס ר. הופשטטר, "גֶדל, אֶשר, בַּאך: גביש בן-אלמוות", פוגה מטאפורית על נפשות ומכונות ברוח לואיס קרול. נתקלתי בספר לראשונה בתחילת שנות ה-80, כשהייתי תלמיד צעיר לפילוסופיה. אין עונג גדול מגילויו של ספר מופלא מעין זה, הסוחף את הקורא למסע מרתק, גם אם לא תמיד מובן, אל מרחבי הפיזיקה, המתמטיקה, הביולוגיה, המוזיקה, הציור, הפילוסופיה ואפילו הזֵן. בעיצומו של עידן המחשוב המודרני, בתקופה שבה שאלות על בינה מלאכותית ושכל אנושי העסיקו את העולם כולו, הצליח הופשטטר  לברוא יצירת מופת מורכבת, שגם אם אינה מספקת תשובות, היא מעוררת את הדמיון, הסקרנות והיצירתיות.

שנות ה-80 של המאה הקודמת מסמלות, במידה רבה, את שקיעתם של אנשי הרוח שתחומי הידע שלהם חובקי-כול, ואת סוף עידן המדענים הבין-דיסציפלינרים. באקדמיה החלו לשגשג אנשי מדע ממוקדי תחום ונושא, וכך הם פני הדברים עד היום. מעטים החוקרים שיעזו  לפרסם בימינו יצירה דוגמת "גדל, אשר, באך". התעוזה, המקוריות והמעוף המאפיינים אותה, עלולים להדביק למחבר תווית של שטחיות ושרלטנות. ואף על פי כן, מתברר שערכן העצום של יצירות כאלה רק גדל עם הזמן. תרומתן למדע ולפילוסופיה לא ניתנת כלל למדידה.

מאוריץ קורנליוס אשר, מפל המים

הופשטטר עוסק בשלושה גאונים, המייצגים שלוש דיסציפלינות הרחוקות לכאורה מרחק גדול זו מזו – מוזיקה, מתמטיקה וציור. את המוזיקה מייצג יוהאן סבסטיאן באך, מגדולי המלחינים בכל התקופות, והיצירות שהופשטטר מתמקד בהן הן מסוג מסוים מאוד: קנון ופוגה. "הפוגה", הוא כותב, "מבוססת על נושא יחיד המנוגן על-ידי קולות שונים בסולמות שונים ולעתים במהירויות שונות... הפוגה מאפשרת חופש ביטוי רגשי ואמנותי גדול". דוגמה לקנון מיוחד הוא מביא מ"מנחה מוזיקלית", קנון שבו שלושה קולות, שהמרכזי שבהם מתחיל בדו מינור. ממש רגע לפני שנדמה לנו שהקנון מגיע לסיומו, הוא עובר סולם באופן מפתיע לרה מינור.

"באופן כלשהו", כותב הופשטטר, "הצליח באך לשנות סולם מתחת לאפם של המאזינים. הקנון מורכב כך שהסיום מתחבר בצורה חלקה להתחלה, וחוזר חלילה לסולמות נוספים". הופשטטר קורא לרצף קנוני זה "סולם העולה לעד". כאן מודגם לראשונה רעיון הלולאה המוזרה. אנו נעים מלמעלה למטה במערכת היררכית, ומוצאים עצמנו לפתע שוב בנקודת המוצא.

הצייר מאוריץ קורנליוס אשר מדגים ויזואלית את הרעיון בציוריו המפורסמים. הדבר בולט בעבודות כמו "מפל המים" ו"עולים ויורדים". לולאה פשוטה נוספת, בת שני שלבים בלבד, מודגמת בציור הידיים המשולבות המציירות זו את זו. הלולאות של אשר משלבות אינסופי עם סופי ויוצרות רצף ללא התחלה וללא סוף, שלמרות אינסופיותו מצליח (לפחות לכאורה) לחרוג מעצמו לרמה גבוהה יותר, ועדיין לחזור אל נקודת ההתחלה. בדומה למה שעושה באך במוזיקה, כותב הופשטטר, מציג אשר בציור ממשי שרשרת רמות, שבה לכל שלב יש שלב נוסף מעליו. ואף על פי כן, השלבים השונים שלובים זה בזה כלולאה ואינם נפרדים.

קורט גדל הוא הגיבור השלישי של הספר. גדל, מגאוני המתמטיקה של המאה ה-20, הוא יוצרו של "משפט גדל", אשר שינה את אופני ההבנה המתמטית. הלולאה המוזרה טמונה בהוכחה של גדל לטענה המובעת במשפט שלו. משפט גדל, המכונה גם "משפט אי-השלמוּת של גדל", טוען במילים פשוטות כי "יש טענות אריתמטיות אמיתיות שהן בלתי אפשריות להוכחה". כלומר, מצד אחד, אנו יודעים שהן אמיתיות, אך מצד שני, לא נוכל עקרונית להוכיח זאת.

עוד לפני פרסום ההוכחה אמר גדל בהרצאה שנשא בשנות ה-30: "אפשר אפילו (בהנחת העקביות (הפורמלית) של המתמטיקה הקלסית) לתת דוגמאות לטענות (ולמעשה, לטענות מטיפוס מעין זה של גולדבך ופרמה) שהן אכן אמיתיות במובן ההקשרי (החומרי), אך הן בלתי יכיחות במערכת הפורמלית של המתמטיקה הקלסית". משפט אי-השלמות של גדל פתח שדה חדש של אפשרויות בתורת המחשבים, בתחום הבינה המלאכותית במתמטיקה, ובין היתר, שימש גם בסיס לחיזוק טענותיהם של פילוסופים פוסט-מודרניסטים.

ההוכחה של גדל למשפטו משתמשת ומאזכרת פרדוקסים מפורסמים, דוגמת פרדוקס השקרן, שמבוסס על הצהרתו של איש כרתים, שכל תושבי האי שלו שקרנים. מי שפרדוקסים כאלה מזכירים לו מיד את ציוריו של אשר ואת הלולאה (החוזרת על עצמה בלי סוף), מבין מדוע  משפטי אי-השלמות של גדל מתקשרים אצל הופשטטר לפוגות של באך ולעבודותיו של אשר.

"ניסיתי לכתוב מאמר על משפט גדל", כותב הופשטטר, "אבל רעיונותי התפשטו כבלון ובמהרה נגעו באשר ובבאך". בחושיו המדעיים והפילוסופיים החדים זיהה הופשטטר מהות מעורפלת אחת המשותפת לשלושת התחומים. למיטב הבנתי, כאשר סיים את הספר הבין כי המהות הזאת מייצגת כמעט כל תופעה בחיינו ובטבענו. זו המהות הקשורה לטבעה של הלולאה המוזרה, המשלבת חזרה אינסופית עם התחדשות מפתיעה מתמדת, המעלה אותנו בכל פעם בדרגה נוספת.

שלושה גיבורים נוספים מלווים את הספר לכל אורכו, אף שאינם שחקנים ראשיים בו. אלה הם אכילס, הצב וזנון, מחבר הפרדוקסים המפורסמים על התנועה והזמן. בדרך ספרותית מתוחכמת רומז הופשטטר לקוראים, כי כל אותן לולאות מוזרות קשורות, ללא כל ספק, בקשר הדוק למהות הזמן והמרחב, כפי שהם באים לביטוי בפרדוקסים של זנון. בלי לומר זאת בפירוש, הוא מתאר את הזמן עצמו כסוג של לולאה מוזרה או, כפי שתיארתי בתחילה, כרצף של אירועים מחוברים, שמדי פעם ניתן לחרוג מהם ולצאת אל רמה אחרת, למרות שהם נשארים קשורים ביניהם.

מעניין לציין שבסוף חייו השקיע גדל (בעקבות פגישותיו עם אינשטיין) מאמץ גדול בהבנת הזמן, ואף הציע מודל של זמן מחזורי, שניתן להגיע בו לכל נקודה בעבר ובעתיד, ושאפשר לראות בו סוג של לולאה מחזורית אינסופית. אינשטיין עצמו כתב, בעקבות המאמר של גדל, שהאפשרות הזו "הרעישה" אותו.

האושר כלולאה מוזרה

האושר הוא משאת נפשו של האדם המודרני. משוררים וסופרים אינם מוותרים על הניסיון המתמיד ללכוד את האושר במילים. כל גיבורי הרומנים הגדולים מחפשים את הדרך אל האושר. לעתים הוא מתגלה להם לרגע קט, ואז, למגינת לבם של הקוראים העוקבים בתקווה אחר מאמציהם לאחוז בו לנצח, הם מבינים שהנה, אך שלחו אליו יד והנה חלף-עבר לו אותו רגע קסום, ואיתו חמקו כל אותן תחושות אושר עילאיות; נעלמו ואינן.

המחשבה על האושר מזכירה לנו את התחרות בין אכילס והצב. הנה, אנו חושבים, מיד ישיג  אכילס  המהיר את הצב הזוחל לאיטו. אולם מהותו של הזמן אינה מאפשרת לו לעולם להגיע אל הצב, הממוקם כל הזמן מעט לפניו.

אין כל אפשרות לנתק את מהות האושר מממד הזמן. אנו חולמים על דבר-מה, מאמינים שהוא זה שיהפוך אותנו למאושרים, אך ברגע שהשגנו אותו – הוא כבר איננו מספק. תוך זמן קצר אנו מרגישים תסכול והחמצה, ואנו בטוחים שהמטרה האמיתית, זו שבאמת תגרום לנו אושר מוחלט, נמצאת שוב לפנינו. וכך כל פעם מחדש. וכך חוזר חלילה לעולם.

מהות האושר יכולה להיות פיזית או רוחנית, מכוונת לעשייה בעלת משמעות או לעשיית כסף, מוגדרת כנירוואנה ושלווה או כהרפתקה מרגשת – אך תמיד, בכל מצב, האושר, מטבעו, נמצא במרחק-מה לפנינו, או מתקיים כזיכרון רחוק מעברנו. רגע נדמה לנו שלכדנו אותו ברשתנו, וכבר ברור שקסמו פג. יהלומים חדשים ונוצצים מתגלים לעינינו, מושכים את לבנו, מפתים אותנו לחשוב שאין דבר נפלא מהם, ושוב אנו מתאמצים להשיגם.

הדבר מומחש היטב בציוריו של אשר. בכל פעם שאנו מנסים להגיע למטרה, אנו נוכחים לדעת שנקודת הפתיחה המחודשת שלנו נמצאת מפלס אחד נמוך מדי. כדי להגיע אל המטרה, אנו מבינים לפתע, עלינו לטפס למפלס גבוה יותר. ואז, בכל פעם שאנו מגיעים למפלס גבוה יותר, מתברר לנו כי שוב חזרנו לנקודת ההתחלה. אכן, לולאת אושר (ואשר)  מוזרה שאינה מסתיימת לעולם.

כאשר טען קהלת כי "הבל הבלים הכול הבל" הוא היה זקן ושבע ימים, בסיומו של מסע ארוך שבו ניסה בכל כוחו לחפש אחר משמעות. מר ועצוב הוא משוכנע ומנסה לשכנע כי מה שהיה הוא שיהיה, וכי לולאת החיים לא תוכל לעולם לצאת מתוך עצמה. עצם החתירה לאושר התגלתה לקהלת ככלוב זהב, הכובל את האדם.

והנה, דווקא בספר קהלת אנו חוזרים ומוצאים את הלולאה המוזרה. במאמר המופיע בגיליון זה ומנתח את ספר קהלת, עומד ד"ר אלי שי על מידת החתרנות המתגלה בספר. למרות המחזור המונוטני שבו אנו מתקיימים, למרות שבכל פעם אנו שבים לנקודת ההתחלה, מציע מחבר הספר סוג של מוצא ונחמה. אם "הכול הבל", הרי גם האמירה ש"הכול הבל" היא הבל – וכך אנו נתקלים שוב בפרדוקס המחזיר אותנו אל הלולאה המוזרה; פרדוקס המשמש למחבר אמצעי מתוחכם המסייע לו לצאת מהקיפאון והייאוש לרמה גבוהה יותר של משמעות ותקווה.

מאמרו של שי הוא אחד משישה מאמרים בגיליון זה העוסקים בשאלת האושר. מבקר הספרות אריק גלסנר חוזר אל אחד הפילוסופים המעניינים  שעסקו בשאלת האושר והסבל,  ארתור שופנהאואר. שופנהאואר, ששילב בכתביו בין פילוסופיה מערבית למיסטיקה מזרחית, הצהיר, ללא כל  טיוח, כי האושר בלתי ניתן להשגה. חיינו, הוא טען, מורכבים מסבל מתמשך שנקטע לרגעים קצרים, אשר נדמים לנו בטעות כרגעי אושר. לעומתו, הפסיכולוג פרופ' אורן קפלן מאמץ את גירסתו של פרופ' מרטין סליגמן, הוגה הדעות המרכזי של אסכולת הפסיכולוגיה החיובית, כי ניתן להגיע לאושר אמיתי, או לפחות להתקרב אליו -  זאת בתנאי שנצליח להגדיר מחדש מהו אושר אמיתי עבורנו.

פסיכולוגים ומדענים רבים חוקרים בעשרות השנים  האחרונות  את השאלה הזאת ומציעים לנו פתרונות, שלעתים קרובות מעלים אותנו שלב בלולאת האושר. ד"ר רפאלה בילסקי, מחברת רב-המכר "מקסם האושר", מסבירה בגיליון זה כי האדם לא נועד לחיי אושר, וכנראה גם לא יוכל להשיגו. טבע האדם (אם ניתן בכלל לדבר על טבע כזה) כופה עליו לרדוף ולחפש אחר האושר, אך לו היה האדם מצליח להשיגו - הייתה האנושות מחסלת את עצמה ומתאבדת.  עולם שכולם מאושרים בו, נידון לקיפאון ולמוות.

פרופ' מיה בר הלל מציעה תובנות אחדות הקשורות לנושא האושר, הכלולות בעבודותיו של זוכה פרס נובל, דניאל כהנמן. כהנמן הצביע על הקשיים המובנים במחקרים הקיימים, ודן באפשרויות להגדיר ולהסביר מה הופך בני אדם למאושרים. מתן שחק, סוציולוג החוקר את נושא האושר, סוקר את ההתפתחויות ההיסטוריות שחלו בתפיסת האושר מתקופת יוון העתיקה ועד זמננו.

גם אם תקראו בעיון את המאמרים כולם - ספק אם תתקדמו, ולו בצעד אחד קטן, בדרך להשגת האושר האישי. הגיליון חושף את המורכבות הפרדוקסלית המתגלה בשאלה האנושית, הטריוויאלית והפשוטה כל-כך לכאורה: מהו אושר ובאיזו דרך עלינו לבחור כדי להשיגו? אבל למרות הקושי והמורכבות, בני האדם אינם מוכנים לוותר על רעיון האושר. להפך. יותר ויותר חוקרים, מדענים, אנשי דת ומיסטיקנים פועלים ברגע זה ממש כדי לשכנע את העולם, שהמתכון הנכון לאושר נמצא כעת בידיהם. מיליארדי אנשים  מסתכלים קדימה, אל העתיד, מתכננים את צעדיהם ומנסים לבנות בהווה את הסולם שעליו יעלו בעתיד, במטרה למצוא בשלב העליון שלו משמעות ואושר אישי.

בהביטנו אל העבר, אנו נזכרים כי חווינו רגעים של אושר בלתי נשכח ואנו משתוקקים לחזור אל הרגעים הללו ואל התחושה המענגת שאפיינה אותם. יום יום אנו פוגשים אנשים  הטורחים להסביר לנו, שאם רק נפעל על-פי עצתם - מובטח לנו  גן העדן הנעלם. אנו  מתכננים, לכן, את צעדינו ומעשינו בזהירות ובהתמדה, ומקווים שהם יובילו אותנו למטרה הנחשקת. אבל אז, כלשון האמרה היהודית האירונית-מרירה הידועה, מתברר לנו, להוותנו, כי "האדם מתכנן ואלוהים צוחק". ולא נותר לנו אלא להצטרף אל הצחוק, בהכנעה.