"תבונה היא כל מה שבני אדם יכולים לעשות, ומחשבים לא יכולים" (דאגלס הופשטטר)

נסו לענות על חידת ההיגיון הבאה: "בינינו, טולסטוי כתב את 'מעצמי לעצמי' (2,2,3)".

אם אינכם נמנים עם קבוצת יודעי הח"ן הנוהגת להשתעשע בחידות היגיון, אתם – כמוני - ודאי מתבוננים בייאוש בשאלות המוזרות הללו, אוסף מילים שלעולם לא תוכלו לזהות לְמָה הן רומזות. בת זוגי, המתמחה בפתרון חידות היגיון, מסוגלת לשלוף תוך שניות את התשובה הנכונה, ואף מסבירה לי את סוגי הקשרים המובילים בדרך אסוציאטיבית - אך הגיונית - משאלה חסרת פשר לתשובה מתאימה.

רמה מסוימת של ידע נדרשת, אמנם, כאשר אנו עוסקים בחידות היגיון, אך הידע הוא תנאי הכרחי ובהחלט לא מספיק. כדי להגיע לתשובה הנכונה, הפותר נדרש לגייס אינטואיציות ולהשתמש בדמיון, ברגש ובחוש הומור, וכל זאת במטרה לפענח את הקשר בין תחומים שלכאורה אינם קשורים זה בזה, ולברור את העיקר מן הטפל. לא במקרה סומנו חידות ההיגיון  כטריטוריה ייחודית לתבונה האנושית ולכישורים השייכים בלעדית לבני האדם.

אי-אפשר להמעיט בחשיבות האירוע שהתחולל בפברואר 2011 באחד מאולפני הטלוויזיה בארה"ב, כאשר המחשב "ווטסון" גבר על אלופי הטריוויה האנושיים בשעשועון המפורסם  "!"Jeopardy. במהלך השעשועון, המבוסס על הבנה עמוקה של השפה וזיהוי משמעויות מורכבות של מילים, משפטים ומושגים, מתבקשים המתחרים לגלות מה הייתה השאלה לתשובה המוצגת בפניהם. לעתים קרובות מדובר ברמזים ובקשרים בלתי רלוונטיים, השוברים את הכללים המוכרים. "ווטסון" ניצח בתחרות את אלופי ה-"! "Jeopardy המובילים, מבלי שיהיה מחובר לרשת או למאגר מידע שבו יכול היה לחפש נתונים.

הניצחון של "ווטסון" הושג בדיוק 15 שנה לאחר שהמחשב "כחול עמוק" גבר על אלוף העולם גארי קספרוב בשחמט. בשנים אלה חלה התקדמות משמעותית בחקר הבינה המלאכותית. אם "כחול עמוק" הצטיין ביכולת לחשב מספר עצום של מהלכים ולפסול אינספור אפשרויות, "ווטסון" התרכז ב"הבנת" השפה ו"זיהוי" משמעויות במילים ובמשפטים. יכולת זו מקרבת אותו צעד נוסף לעיצובו כמכונה בעלת אינטליגנציה, המדמה את יכולות האדם.

בשנות ה-60 של המאה הקודמת (1967) התנהל מעל דפי כתב העת "מחשבות", בעריכת צבי ינאי, ויכוח מרתק בין הפרופסור לפילוסופיה יהושע בר-הלל לבין הפרופסור ישעיהו ליבוביץ. בר-הלל, שעסק בנושא הבינה המלאכותית והמחשוב, טען, בין היתר, כי יכולות המחשוב הקיימות (בזמנו) לא מאפשרות (אז, ואולי לעולם) למחשב לנצח את אלופי השח האנושיים, בגלל נפח הזיכרון ועוצמת החישוב הנדרשים למשחק השח.

הוויכוח העקרוני בין השניים התנהל סביב הפער הבלתי ניתן (או שמא ניתן?) לגישור בין איכות לבין כמות. ליבוביץ טען כי יש גבולות ליכולות המחשב, וגבולות אלה קשורים לנושאים "איכותיים": "מה ניתן לחישוב ומה אינו ניתן לחישוב?... למשל, בדוגמה של צבעים. הכרעה 'אובייקטיבית' תיתכן לגבי הצד הכמותי  (של אורך הגל), אך לא תיתכן לעולם לגבי תחושת הצבע, שהיא איכות. אם תישאל השאלה - האם הלבוש בעל צבע זה הוא יפה, זאת אומרת, מוצא חן בעיני מישהו, ובשאלה זו תיפול מחלוקת - אין מדידה ואין חישוב (וממילא אין מחשב) שיכול להכריע במחלוקת זו... לא רק שאלת המגמה או הערך אינה ניתנת לטיפול במחשב, אלא גם שאלת הכדאיות... ההבדל בין קטגוריות כמותיות ובין קטגוריות איכותיות הוא מן המובהקים ביותר ואינו ניתן לטשטוש על-ידי שום פלפול... מאחר שאין למצוא קנה מידה להשוואה, אלא על סמך הנחות מסוימות שמשמעותן איכותית ואינה ניתנת לחישוב. בזה נקבע הגבול ליכולתו של המחשב: לא יכולתו לענות על שאלות מסוימות שהיא בעיה טכנית, אלא ליכולתו להיות נשאל על שאלות מסוימות - שהיא בעיה עקרונית".

בר-הלל חלק עליו: "מה שנראה לי לא נכון בדברי ליבוביץ זה אותו הניגוד שהוא מעמיד בין כמותי לאיכותי, וטענתו שמחשבים אינם מסוגלים לעסוק במספר בעיות משום שהן 'איכותיות'. אני חושב שעקרונית, ניגוד זה בין כמותי לאיכותי אינו רציני, ואינני חושב שהוא ניתן להגנה של ממש. במה ששייך למחשבים זה פשוט אינו נכון... כל בעיה איכותית ניתנת בצעד אחד או שניים להפוך למה שנקרא בעיה כמותית. הטיפול הכמותי הוא משהו אשר מכיל את כל הסיפור האיכותי כחלק ממשי של עצמו".

במסגרת אותו דיון אמר בר-הלל עוד, כי המגבלה המרכזית שמונעת מהמחשב להידמות לאדם אינה קשורה לאיכות או לכמות, אלא לנושא הידע הרלוונטי ולשיקול הדעת של בני האדם. הוא הודה, אמנם, כי אינו יכול להתנבא יותר משני עשורים קדימה, אך טען בפירוש שיהיה זה קשה, ואף בלתי אפשרי, לאחסן בתוך זיכרון המחשב את כל האינפורמציה הרלוונטית הזאת, כך שהמחשב יוכל לברור מה רלוונטי ומה לא.

איור: יעל אלברט

בר-הלל האמין כי מכיוון שאנו איננו יודעים ואיננו מבינים כיצד פועלת היכולת הזו אצל בני האדם, איננו יכולים לתכנת אותה למחשב, למרות שעקרונית (כפי שהראה קורט גדל), המתמטיקה והאריתמטיקה (ולכן המחשב) מסוגלות לטפל בכל תחום גם אם אינו מספרי. ליבוביץ, לעומתו,  טען כי יכולות אנושיות מסוימות אינן ניתנות עקרונית לשחזור על-ידי מחשב, מאחר שהן ייחודיות לאדם ואינן ניתנות לרדוקציה למספרים ולחישובים.

בין חיה לאדם. בין אדם למכונה

למרות אמרתו המפורסמת של קהלת - "מותר האדם מן הבהמה - אין", הרי את האדם, בניגוד לשאר יצירי הבריאה, יצר האל בצלמו ובדמותו ובכך, לפחות על-פי התפיסה הדתית, העניק לו שוני וייחודיות. הדתות הגדולות מנסות לזהות ולהגדיר מהו אותו צלם אלוהים שמצוי באדם, אבל העיסוק הפילוסופי האובססיבי בשאלה זו הוא מודרני בעיקרו. נדמה כי "מוצא המינים" של צ'ארלס דרווין הוא נקודת המפנה בהתייחסות להגדרת האדם. מרגע שנקבע כי קיים רצף אבולוציוני בין כל בעלי החיים, ניצב האדם על רצף זה ונדרשות הגדרות למיון מינים שונים. הגדרות אלה יכולות להיות פיזיות, גנטיות, פילוסופיות; קשורות לתכונות, מעשים או התנהגות, אבל הן חייבות לאפשר מיון "מדעי" המבחין בין בעלי חיים ממינים שונים, ובין האדם לבין בעלי החיים שמהם התפתח.

מעבר להגדרת השוני של האדם מבעל החיים, התיאוריה המדעית האבולוציונית חייבת גם לספק  הסבר למעבר המהפכני מן הדומם אל החי. אם  אכן חלפו כ-14 מיליארד שנה מאז המפץ הגדול ועד ימינו, הרי שבמהלך תקופה זו נוצר חומר - חלקיקים יסודיים ואטומים, יקומים וכוכבים שכדור הארץ הוא אחד מהם - ואז, בנקודה כלשהי, נוצרו חיים. מדובר ברצף של התפתחות מחומר דומם לחי ומן החי אל האדם החושב.

הקפיצה המהפכנית שהתרחשה ברצף האבולוציה במעבר מהדומם אל החי לא זכתה להסבר מדעי מספק עד עצם היום הזה. אבל מרגע שנוצרו חיים החלה אבולוציה ביולוגית, שהאדם הוא תוצר שלה. במהלכה התפתחו אצלו כישורים ותכונות ייחודיים רק לו. אם אנו מקבלים את האפשרות של רצף אבולוציוני כזה (דומם-חי-אדם), אין מנוס מלקבל את האפשרות העקרונית שתכונות שנחשבות היום לאנושיות, יכולות להתקיים או להתפתח גם אצל בעלי חיים אחרים; ומה שמשמעותי עוד יותר -  ניתן עקרונית לפתח אותן גם במכונות משוכללות.

אם גוף ונפש נפרדים הם, ורוח האדם (או התודעה, או התבונה האנושית) היא מהות שונה מהחומר הפיזיקלי - הרי שעד שלא נפענח את המהות המיסטית של הנפש, לא נוכל לשחזרה או להסבירה. אבל אם, כפי שמעריכים מרבית המדענים, התודעה (או הנפש, או הרוח) נוצרה מאבולוציה של חומר והיא כפופה לחוקי הטבע, הרי שניתן, עקרונית, לשחזר את התהליכים שבמסגרתם היא התפתחה. הוויכוח הפילוסופי/דתי/מדעי על הנתק/חיבור בין חומר ורוח (מה שמכונה "הבעיה הפסיכופיזית", כשמדובר בבני אדם)  קשור קשר הדוק לשאלת מותר האדם ולתשובה אפשרית לשאלה: האם ייתכנו מכונות חושבות?

השאלות האלה הניעו פילוסופים ומדענים לנסות ולחשוף מהן התכונות הייחודיות המגדירות אדם, ואחר-כך לבדוק אם הן אכן ייחודיות לו, ואם הן ניתנות להעתקה ולחיקוי. רשימת ההצעות ארוכה, והיא מתחדשת ומשתנה בכל דור ודור בהתאם להבנתנו המדעית ולהנחותינו התרבותיות. רשימה חלקית:  מותר האדם ב: אהבה, מין להנאה, מין פנים-אל-פנים, ייצור כלי עבודה, שימוש בשפה, צחוק, חקלאות, יצירתיות, לימוד, הורות ארוכה, מוח גדול, תכנון עתיד, בישול, מוזיקה, אמנות, עמידה על שתיים, יצירת סמלים, תודעה ורפלקסיה עצמית, בכי, וכן הלאה וכן הלאה. בכל פעם שמוצאים תכונה ייחודית שכזו מגלים, אי-שם, בעל חיים עם תכונה קרובה או דומה. האם האדם באמת שונה באופן סגולי ועקרוני מיצורים אחרים? נראה שלמרות ביטחוננו בהנחה זו, התשובה החיובית לשאלה רחוקה (בינתיים) מלהיות מבוססת.

כדי לענות על שאלות כמו "מה מפריד אדם מחיה מפותחת" ו"האם מכונות יכולות לחשוב כבני אדם", צריך קודם-כול להגדיר את המושגים. מהו אדם? מהי חיה? מהי מכונה? מהי חשיבה? ובהקשר של מאמר זה - מהי תבונה? הגדרות שונות מאפשרות לנו להציע תשובות שונות.

בינה מלאכותית

דאגלס הופשטטר, שעל ספרו המעולה "גדל, אשר באך" כתבתי ב"אודיסאה" 13, מגדיר תבונה או אינטליגנציה, כפי שמצוטט במוטו למאמר זה, באירוניה מסוימת:  "תבונה היא כל מה שבני אדם יכולים לעשות, ומחשבים לא יכולים". הופשטטר נותן את הקרדיט על הגדרה זו ללארי טסלר, שאמר כי בינה מלאכותית תוגדר תמיד כְמה שמחשבים עדיין לא הצליחו להשיג. בספר שכתב בתחילת שנות ה-70, הוא מפרט רשימת מטרות שמתכנתי המחשבים מנסים להשיג, כדי להגדיר מחשבים כאינטליגנטיים, ביניהן תרגום אוטומטי, משחקים כמו שח, דמקה ופוקר, הוכחת משפטים מתמטיים, טיפול בביטויים מתמטיים, ראייה וזיהוי של אלמנטים כמו טקסטים, תמונות ותווי פנים ייחודיים, שמיעה וזיהוי של הברות, הבנת השפות הטבעיות והכרעה במקרה של ריבוי משמעויות, יצירת אמנות, הלחנת מוזיקה, כתיבה ולמידה.

בחלק ממשימות אלה הושגה התקדמות אדירה, והמחשבים אכן הפכו לבעלי "תבונה". בחלק אחר אין בינתיים פריצות דרך משמעותיות. חקר הבינה המלאכותית עבר עליות ומורדות במהלך עשרות השנים האחרונות, וכיווני המחקר התחלפו פעמים רבות. הופשטטר מתאר את מורכבות הנושא כך: "ניתן לדמות תהליכי חשיבה מהעולם האמיתי לעץ, שחלקיו הנראים לעין עומדים ביציבות  מעל הקרקע, אך הוא תלוי לחלוטין בשורשים הבלתי נראים הנמשכים עמוק מתחת לקרקע ומספקים לו יציבות ותזונה. לא ניתן להגיע להבנת תהליכי חשיבה דרך הסתכלות או 'בידוד' מה שמעל הקרקע". במילים אחרות, לא מספיק להתבונן בהתנהגותנו ובדפוסי הפעולה שלנו. בינה מורכבת מרבדים עמוקים יותר של קשרים והשפעות.

הופשטטר טוען, כי כל חשיבה היא פעולה ברמה גבוהה של מערכת הנשלטת ברמה נמוכה יותר על-ידי חוקים פשוטים, ואולי אף פורמליים. היא בנויה, אם כן, משכבות, המונחות זו על גבי זו, כאשר בכל רמה מתרחש משהו שונה. ברמה הגבוהה ביותר מתקיימת מערכת לא-פורמלית המצייתת לכללים כל-כך מורכבים ורבים, שאין אנו מסוגלים בינתיים להבינם, או אף לדבר עליהם. המשימה המוטלת על חוקרי הבינה המלאכותית היא לפענח את המבנה הזה ואת אופן תפקודו.

אם בינה או אינטליגנציה הן תכונות מוגדרות וניתנות לזיהוי, ניתן יהיה כנראה לחקותן במחשבים עתידיים. וכך בדיוק טען אלן טיורינג, גיבור גיליון זה: ברגע שמחשב יידע לחקות את בני האדם כך שלא נוכל להבחין בינו לבין האדם, אמר, נהיה חייבים להגדירו כ"בעל תבונה". אלא שתבונה אינה חייבת להיות מוגדרת רק בדרך אחת, ומחשבים אינטליגנטיים אינם בהכרח חייבים להידמות לבני אדם או לחקות אותם.

בסיום ספרו עונה הופשטטר בשלילה על השאלה, האם תכניות בינה מלאכותית יהיו זהות לבני אדם: "ההבדלים בין תכניות בינה לבין בני אדם יהיו כנראה גדולים מההבדלים בין מרבית בני האדם... לתכנית תהיה כנראה נקודת מבט שונה לחלוטין על מה חשוב ומה מעניין... הניחוש שלי הוא, שכל תכנית בינה מלאכותית, אם נוכל לפענח אותה, תיראה לנו זרה למדי".

בסיפור האבולוציה של האדם יש רגעים שנעשתה בהם קפיצה מהפכנית ואיכותית, אשר חוללה שינוי  דרמטי. המעבר מהליכה על ארבע להליכה על שתיים, למשל, הגדלת המוח, המצאת האש,  החקלאות, הכתב וכדומה. לאחר כל נקודת מפנה כזו לא היה האדם דומה עוד לאבותיו הקדמונים. הפילוסוף ריי קורצוויל טוען, שאנו עומדים בעיצומה של מהפכת איכות שכזו, אותה הוא מכנה "המהפכה הסינגולרית". בנקודה זו יהפכו המחשבים חזקים ומורכבים עד כדי כך, שיתחולל בהם שינוי מהפכני והם יהפכו למכונות חושבות.

בספרו "עידן המכונות החושבות" מתאר קורצוויל את הרגע שבו תעלה האינטליגנציה של המחשבים על האינטליגנציה האנושית. בשנת 1999, השנה שבה כתב את הספר, הוא חזה שמהפכה זו קרובה מתמיד, "עד סוף המאה ה-21", הוא כותב, "אנשים לא יהיו הישויות האינטליגנטיות או המוכשרות ביותר על פני כדור הארץ".

אלן טיורינג, אבי הבינה המלאכותית, שגיליון זה מוקדש לו, חשב שמרבית המחשבים יעברו את מבחן טיורינג (הסבר על המבחן בתוך הגיליון) בתחילת המאה ה-21. הוא לא טעה לגמרי. תחזיות, כמו נבואות, אינן מדע, אלא משחק ספקולטיבי. בדרך למחשבים אינטליגנטיים ולנקודה הסינגולרית ממשיכם המדענים - בינתיים – לצעוד במחשבה עוד צעד קטן קדימה, לנסות לפענח ולפתח את המנגנונים שמאפשרים למחשב לצבור ולאגור ידע, להשתמש בשפה ולייצר שכבות של  הבנה המבוססות על כללים יסודיים פשוטים.

גיליון מס' 14 של "אודיסאה" מתחיל מסיפורו של אלן טיורינג, וממשיך בסיפור התפתחותם של הבינה המלאכותית והמחשבים המודרניים. כותבים בגיליון מתמטיקאים, פילוסופים, בלשנים, אנשי חינוך ומדעני מחשבים ואינטליגנציה מלאכותית. 

ד"ר דנה אשכנזי וד"ר צבי לוטקר מספרים לנו את סיפור חייו המופלא של טיורינג. פרופ' אורון שגריר מתאר את שלוש התרומות הגדולות של עבודתו. פרופ' רון אהרוני מסביר את המהפכה הקופרניקאית של טיורינג, שקבע כי המוח הוא בסך-הכול עוד מכונה. פרופ' שמעון אולמן ותומר אולמן סוקרים התפתחויות בחקר הבינה המלאכותית. פרופ' שאול מרקוביץ  ופרופ' עוזי אורנן מנתחים את שיטות החיפוש המתקדמות, שבאמצעותן מגיעים מחשבים למידע רלוונטי.

תום רן, חבר בצוות מחקר במכון ויצמן, מתאר את החידושים האחרונים בפיתוח מחשבים ביולוגיים. פרופ' אורית חזן ופרופ' יהודית גלעזר שופכות אור על הקשר בין טיורינג לבין תיאוריות בחינוך ובפתרון בעיות. בהקשר אחר סוקר פרופ' אלון הראל את התפתחות החוק במערב בנושא הומוסקסואליות. טיורינג, שנשפט ונענש על כך שהיה הומוסקסואל, התאבד בעקבות הטיפול הכימי שעבר.

אלה הם רק חלק מהמאמרים והכותבים בגיליון הנוכחי. עם סיום העבודה עליו הרגשתי עד כמה אנחנו קרובים לבניית מחשב אינטליגנטי, ועד כמה אנו עדיין רחוקים מן ההבנה איך לייצר מכונות אנושיות.

ולא שכחנו: אם יש את נפשכם לדעת מהי התשובה לחידת ההיגיון שהוצגה בפתיחת המאמר, הנה היא: "מלב אל לב" (תשבץ היגיון של אורי בן דור). איך לא חשבתם על זה.

שמואל שם טוב הוא עורך כתב העת "אודיסאה" ומנכ"ל עמותת מרכז הספר והספריות בישראל